מסע בעקבות הכאב שבגוף

לעבוד עם כאב שבגוף זה קצת כמו להיכנס למרתף חשוך
לגשש סביב מה שנראה כמו הדלת
ולחפש את הדרך באפלה במן שילוב כזה של סקרנות, רגישות וחשק לבדוק.

זה לגשש סביב המקום שדרכו נרגיש שאפשר להגיע פנימה ולשאול את מי שהדלת הזו היא שלו
איך זה מרגיש?
אפשר להיכנס עוד?
זה בסדר לפתוח ולגלות עוד חוויות ותחושות?

אנשים שואלים אותי על גידים ושרירים, על חוליות ועל מפרקים,
מנסים להבין מה לא בסדר,
מה השתבש,
מה בעצם האבחנה הזו אומרת
ולמה זה כל כך כואב
ואני אומרת קצת במבוכה אבל גם בסוג של ביטחון פנימי שאני באמת לא יודעת.
אבל אני מרגישה שהמקום הזה מבקש הקשבה.
שפה בדיוק האצבעות שלי מבקשות להתעכב,
והריאות שלי מבקשות לנשום,
והלב שלי מבקש לחוות,
וההתעניינות שלי מתעוררת ומבקשת לשאול- מה התחושה?
מה מתעורר בך כשאני נוגעת כאן כך?

ואז כשאנחנו מסכימים יחד להפסיק לנסות להבין את מבנה השלד
או איזה שריר זה ומה בדיוק קרה פה לגיד,
מתאפשרת איזו חקירה והבנה אחרת.
כזו שיש לנו את הכלים והיכולת לעשות.

למשל להרגיש שעכשיו אני מרגישה כעס,
ובא לי לשבור משהו או להעיף למישהו אגרוף.
לפעמים למישהו ספציפי, לפעמים לכל העולם.

או לשים לב שכשהגב העליון ננגע ונרגע משהו בלב נפתח,
ופתאום מרגישים כמויות של כאב שלא ידענו בכלל שהן שם.

או שבבטן, באזור הזה שמתכווץ עכשיו, יש תחושת פחד גדולה,
ויחד אתה גם כמיהה חזקה להפתח ולהרגיש את הרצון בקשר ובאהבה.

בעצם בעיני זה בכלל לא מפתיע שכואב לנו כל כך.
הרי הכתפיים האלה בדיוק התמודדו עם חוויה של פגיעה או הזנחה
והגב התחתון הזה חווה חוויה של כעס ואתו כמויות של אשמה
הגרון הזה החניק אינסוף של דמעות
והלסתות האלה החזיקו עבורנו את הכבוד העצמי ואת הגאווה.

בעצם, זה אפילו סוג של נס כשלא כואב כלום
לא מתוך כהות ואטימות אלא כשההרגשה בגוף באמת חופשיה ונהדרת.
כשכל החלקים בגוף ובנפש נעים להם בהרמוניה ובזרימה,
וכל רגש ורגש מקבל הזדמנות להחוות ולבוא לידי ביטוי מתאים.
כשאנחנו חופשיים לנוע, ליצור, להתבטא ולאהוב והגוף חופשי להיות עסוק רק בכך.
חופשי מהצורך לאחסן את הרגשות הכואבים, את הטראומות ואת הפחדים. אבל לא נס כזה שאין לנו שליטה על קיומו ואפשר רק לחכות שיגיע
אלא נס שאפשר ללמוד אותו.
שאפשר לחזור אליו שוב ושוב גם אם חווינו שוב כאב ואי נוחות בגוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *