די מדהים לגלות שגם אם אנחנו כבר בני ארבעים, חמישים או אפילו שמונים יש בתוכנו איזה ילד או ילדה קטנים, או נערה מתבגרת, או ילד בן שמונה…
ילדים שחיים בתוכנו, בכאן ועכשיו של חיינו, אבל חווים את העולם ואותנו – האנשים הבוגרים שנהיינו מנקודת מבטם הצעירה ומחוויית החיים שדרכה עברנו בזמנו.
ואותם ילדים, ממש כמו ילדים, לא נחים ולא נרגעים.
הם מבקשים תשומת לב והכרה בתחושות שלהם,
בבדידות שלהם,
בניכור שחוו,
בחוויה שלא מבינים אותם,
או לא מעריכים אותם,
או לא שמחים בהם,
ולפעמים אפילו בחוויה שהם מיותרים.
וכך מאחרי הקושי להירגע ולנוח מתגלה לפעמים ילדה שמרגישה כל כך בודדה, שחייבת לעשות משהו כדי להיות משמעותית
ומאחרי הצורך לאכול עוד ועוד מתגלה ילדה שלא מבינה את עולם המבוגרים, שנרתעת מהעקיצות והזיופים שלהם, ולא רוצה לגדול.
ומאחרי הקושי ליצור קשר אינטימי מתגלה ילד שאף פעם לא חובק והרגיש אהוב ורצוי כפי שהוא, עם התכונות והדברים שנעימים לו ומושכים אותו.
היפה בכל הערבוביה הזו הוא שכמו ילדים אמיתיים,
כשמופנה המבט,
כשמוגשת היד,
והלב מוכן להיפתח ולקבל אותם ככה, כפי שהם, ולתת להם מה שהם מבקשים – הם נרגעים.
ואז היופי שבם מתגלה
הם כבר לא צריכים לדחוף אותנו, לייצר בנו אי שקט או לעצור ולהגביל אותנו,
הם יכולים להמשיך ללמוד, ליצור, לשחק ולחיות את החיים של הגדולים שהפכנו להיות.
זה לא תהליך שקורה בבת אחת,
יש איזו היכרות מחודשת שמבקשת את הזמן והמרחב שלה,
עד שנוצרים קרבה ואמון וידיעה פנימית שיש הקשבה ותשומת לב לכל התחושות, הרגשות והפחדים שחווינו כילדים יחד עם השאיפות והמטרות שלנו הבוגרים.
אבל ככל שהחיבור הזה מתהווה ונוצר אני רואה שהמאבק הפנימי נרגע.
מגיע רגע בו כבר אין צורך שנשליט על עצמנו משמעת, או כוח רצון, או מאמץ נוקשה כזה או אחר.
פתאום נעשה קל יותר להירגע, להתקרב, להתבטא ולהעז.
ויש עוד דבר שחשוב לדעת,
ככל שנגדל ונתרחב למחוזות ולשאיפות חדשים – אולי נפגוש אותם שוב.
בסיבוב נוסף של החיים.
מאותתים שהם עדיין אתנו, זקוקים לעוד קצת תשומת לב, לעוד הבנה או הכרה או חמלה.
וזה בסדר. זו לא רגרסיה או חזרה לדפוסים ישנים,
זה פשוט אופייה של התפתחות אישית.