זה פשוט כואב…
כשאני רואה את העיניים המבריקות ואת הגוף שנרגע,
את הנשימה העמוקה לבית החזה שבסיומה הכתפיים נשמטות להן ללא מאמץ להחזיק,
כשאני שומעת את צירוף המילים הזה "זה פשוט כואב"
אני יודעת שהגענו.
הגענו לרגע הזה בו אפשר לפגוש את הכאב בפשטות.
זהו רגע בו אשמה והאשמה כבר לא נחוצות,
ואין כבר צורך פנימי לשפוט, לבקר, לבוא בטענות ולכעוס,
רגע בו הסיפור כבר לא צבוע בצבעים משחירים
והדמויות שלוקחות בו חלק אינן בלתי נסבלות, או מורכבות מכדי להכיל.
זה רגע שקט ונקי מאוד
בו איש או אישה מצליחם לפגוש את הכאב שלהם ככה, נקי, ערום מהסברים והצדקות,
משוחרר מהצורך להפוך לתחושה אחרת, חופשי להיות.
זה רגע קסום בעיני,
כי עד כמה שהכאב כואב – התוספות שאנו נוטים להערים עליו מכאיבות פי כמה וכמה.
ממלאות אותנו ברגשות קשים, במחשבות קשות על עצמנו או על מי שהכאב שלנו קשור בו,
בחוסר אמון בעצמנו, באנשים אחרים, בעולם כולו.
זה רגע כזה בו המלחמה נפסקת,
ואפשר פשוט להיות עם מה שיש,
פרידה, אכזבה, געגוע, אמת כזו או אחרת
עצב שהוא לא רע או טוב
הוא פשוט כואב.
וכך,
כמו שמים נקיים מנקים את שהיה ומאפשרים לחדש לצמוח
גם אדם מוצא בתוכו כוחות חדשים, אמונה מחודשת, אפשרויות חדשות
אחרי שהגיע לרגע הזה בו הסכים להרגיש שזה פשוט כואב.