לפעמים נראה לי שהציון הכי רווח בתרבות שלנו הוא לא מספיק.
אולי בעיקר אצל נשים זה כל כך רווח ונפוץ
ואני מדברת את החוויה הנשית שאני פוגשת
בי ובאחרות שחולקות איתי את מגרש המרוצים או את לוח המבחנים.
(הגברים שבחבורה מוזמנים לשתף אם גם אתם מזדהים)
כמה לא מספיק אנחנו נותנות לעצמנו…
על המראה החיצוני,
על העמידה ביעדים,
על ההתמדה בנושא הפעילות הגופנית,
על היכולת להימנע מפחמימות ומתוקים,
על ההתקדמות המקצועית,
השיווקית,
התקתוקית,
וכמובן גם על הסבלנות (בעיקר כלפי ילדנו החמודים…)
ההכלה,
החשק המיני,
ומה עוד?
מה שכחתי?
יש בטח עוד כל מיני נושאים ופרמטרים בהם ההרגשה הזו,
"הלא מספיק" נוכחת וצובעת את החיים בגוונים מעיקים.
ואם נגיד מישהו יגיד- "את מחמירה מדי עם עצמך"
זה בעיקר ירגיז,
כי בפנים אנחנו באמת רוצות, באמת שואפות להיות יותר יותר מספיק
כלומר (וזה חשוב להבין את הקשר הזה בין מספיק לסיפוק)
יותר מסופקות מההתמודדות ומהעשייה שלנו.
וגם יודעות באיזה אופן שהשאיפה הזו מציקה לנו כל כך דווקא מפני שהיא כן אפשרית.
דווקא מפני שמדי פעם זה מצליח
דווקא מפני שזה בטווח האפשרות שלנו
במיוחד כשאנחנו שקטות מבפנים ומרגישות את כוחותינו.
הרי אם היה מדובר במשהו רחוק ממני, כמו למשל ציון במבחן רובוטיקה בטכניון –
לא היה בכלל מציק שאני לא מספיק.
אז מה עושים עם הפער הזה?
בין השאיפה להתקדם ולממש את השאיפות הרבות שלנו
לבין המידה בה אנחנו מצליחות לממש אותן כאן ועכשיו?
אני מתחילה קודם כל בלנשום עמוק עמוק פנימה
ובהסכמה להרגיש את אי הנוחות המכאיבה הזו
ואז מזכירה לעצמי שזה לא באמת מבחן,
והלקאה עצמית או ציונים מעליבים רק מנמיכים את הרוח ופוגעים באפשרות להגשים.
ואז שוב נשימה,
ורגע להביט פנימה.
לא עם העיניים, אלא עם עיני הלב,
ולבדוק האם יש שמץ של רצון ומוכנות לעשות עכשיו צעד כלשהו שיעצים את תחושת הסיפוק והערך העצמית.
ואם כן, בעידוד כזה כמו יד נעימה על הגב מנחה את עצמי קדימה
ואם לא, עוד נשימה. והסכמה שכרגע זה ככה.
כרגע לא,
עדיין לא,
וזה בסדר.
מי יודע מה ארצה ומה אוכל לממש מחר…