לפעמים אלה שיניים קצת עקומות
לפעמים זו הבטן שנשארה אחרי הלידה
לפעמים אלה התפרצויות של זעם ותסכול
או המשיכה הלא נשלטת לאכול באמצע הלילה.
זה יכול להיות רגע של בחירה שעשינו פעם, שהתמלא בתחושות של אשמה וחרטה
או הפחד שתופס אותנו בבטן ובחזה לבטא בחופשיות את מה שיש לנו לומר.
לפעמים זו העובדה שאני מפחדת
או לא יודעת
או לא מבינה
ולפעמים זו אותה פרידה ישנה שעדיין לא התאוששנו ממנה.
התזה שלא הצלחנו לסיים
המינוס שגדל בבנק
הפחד לנהוג בעיר הגדולה
ההתמכרות לפורנו
התלות באבא, בבן זוג, בחברה…
כל כך הרבה תחושות, מחשבות וחוויות חיים מוחבאות מאחרי גבם של אנשים.
כל כך הרבה כוחות, אסטרטגיות ומאמצים מושקעים בהחזקה הזו,
בהסתרה ובהסוואה של הקשיים והפגיעות שלנו,
של הפחדים שלנו,
של אברי הגוף שלנו.
אנחנו מסתירים מאחרי הגב את הבושה שבנו
את המבוכה
את העצבות
ולפעמים גם את האהבה, ההתרגשות וההתלהבות
מסתירים כמו כלמדנו שכדאי
כמו שהפנמנו שרצוי
ונשארים לבד.
עם גוף סגור ומכווץ, עם לב חושש וכואב
ועם המסקנות שמסוכן ולא כדאי שידעו מי אנחנו באמת.
יש משהו מנקה ומחטא באור השמש
יש משהו בריא ומטהר באוויר הפתוח
ויש אפשרות ללמוד לסמוך.
על עצמנו
על העולם
על אנשים אחרים.
לחוות באמת, מבפנים, שאפשר לחשוף את האמת לאור
לגלות שהכל בעצם לגמרי בסדר בנו, עם כל מה שיש בנו ועם כל מה שעברנו.
שניתן לבוא במגע עם הסודות הכואבים, עם הבושה והפחדים
וזה עושה קל בלב, וגם בבטן ואפילו שם בכתפיים או בין השכמות, איפה שתמיד מציק,
זה מאפשר לנשום יותר חופשי,
ואז לחשוב את השינוי שאנו מבקשים
לגלות שלמרות שחששנו מביקורת ודחיה – בעצם יש סביבנו הרבה תמיכה ואהבה
לגלות שיש בנו כוחות
ויש אפשרויות
שרק מחכות להתגלות
ברגע הזה בו נעז
להוציא את היד מאחרי הגב.
(הקרדיט לשאלה "מה אני מסתירה מאחרי הגב" שמור לסמדר מילר,
מורה גדולה לאומץ ולהגשמה)