הגעתי אלייך אתמול עמוסה. ממש עמוסה. לא יכולתי לנשום כמו שאני אוהבת, ולא הצלחתי להכיל את כל מה שקורה.
והעניין הוא שרק דברים טובים קרו. אבל אני, אני חוויתי אותם כעומס גדול, כצומת מבלבל וכרשימת משימות חדשה שצריך למלא עכשיו. צריך. תמיד צריך.
אבל את פשוט היית שם, עם השאלות הכל כך מדויקות שלך, נקודת המבט הרעננה שמוציאה אותי מלופ המחשבות הרגיל, והמגע המדויק הזה שמשחרר בדיוק את הכאב ההוא שרק ביקש הכרה.
איך אצלך, בכל פעם מחדש, הצורך וההכרח הנוקשים הופכים לרצון ער; הלחץ לפעול הופך לתשוקה לעוף; הטו-דו-ליסט הופכת לעשייה מלאת חיים; והפחד והכאב הופכים להתרגשות ואהבה.
אין, אין עלייך. את נותנת חיים חדשים בכל סשן. אוהבת אותך מאוד ומודה לך על כל שנייה שאת נותנת לי
מחכמת הלב והידיים שלך.