אני שמחה שאת כאן.
הבלוג הזה הוא אוסף קטעים שנולדו מתוך החיים שלי ומתוך ליווי והדרכה
של אנשים יקרים ומיוחדים בהתמודדות עם אתגרי החיים שלהם.
אני מוצאת שכשיש זרימה טובה וחיבור בין עולמנו הרגשי, המנטאלי והגופני אז אנחנו במיטבנו,
מחוברים לכוחות הייחודיים שלנו, מסוגלים להתמודד עם מה שקשה ולצמוח,
להתבטא, ליצור ולאהוב.
על הנושאים האלה אני אוהבת לכתוב.
אני מקווה שהקריאה תהיה משמעותית עבורך,
תפתח בפנייך נקודות מבט חדשות, תעורר השראה
ותתמוך בזרימה בטובה של חייך.
כשאני רואה את העיניים המבריקות ואת הגוף שנרגע,
את הנשימה העמוקה לבית החזה שבסיומה הכתפיים נשמטות להן ללא מאמץ להחזיק,
כשאני שומעת את צירוף המילים הזה "זה פשוט כואב"
אני יודעת שהגענו.
די מדהים לגלות שגם אם אנחנו כבר בני ארבעים, חמישים או אפילו שמונים יש בתוכנו איזה ילד או ילדה קטנים, או נערה מתבגרת, או ילד בן שמונה…
היפה בכל הערבוביה הזו הוא שכמו ילדים אמיתיים,
כשמופנה המבט,
כשמוגשת היד,
והלב מוכן להיפתח ולקבל אותם ככה, כפי שהם, ולתת להם מה שהם מבקשים – הם נרגעים.
ואז היופי שבם מתגלה
לפעמים אלה שיניים קצת עקומות
לפעמים זו הבטן שנשארה אחרי הלידה
לפעמים אלה התפרצויות של זעם ותסכול
או המשיכה הלא נשלטת לאכול באמצע הלילה.
אנחנו מסתירים מאחרי הגב את הבושה שבנו
את המבוכה
את העצבות
ולפעמים גם את האהבה, ההתרגשות וההתלהבות
מסע בעקבות הכאב שבגוף Read More »
לעבוד עם כאב שבגוף זה קצת כמו להיכנס למרתף חשוך
לגשש סביב מה שנראה כמו הדלת
ולחפש את הדרך באפלה במן שילוב כזה של סקרנות, רגישות וחשק לבדוק.
לגשש סביב האזור שמזמין אותנו לגעת בו ולהתחיל לשאול שאלות.
מסע בעקבות הכאב שבגוף Read More »
לפעמים נראה לי שהציון הכי רווח בתרבות שלנו הוא לא מספיק.
אולי בעיקר אצל נשים זה כל כך רווח ונפוץ
ואני מדברת את החוויה הנשית שאני פוגשת,
בי ובאחרות שחולקות איתי את מגרש המרוצים או את לוח המבחנים.
"לו הכל היה רק מעט שקט יותר, איטי יותר, מדולל יותר, זוהר וצעקני פחות.
פחות מכוניות, פרסומות והמולה.
יותר עצים, פרחים, שיחות שקטות. יותר רוך ואמפתיה בין אנשים, וסוף להערות המביכות:
"את רגישה מדי", "אתה פגיע מדי". "
(מאת ביאטה שבון, מתוך ההקדמה למהדורה העברית של הספר "אדם רגיש מאוד" של ד"ר איליין ארון.
להיות אדם רגיש בעולם אומר להרגיש הרבה דברים שאנשים אחרים לא מבחינים בהם
או לא מייחסים להם חשיבות.
לקלוט את המתח התת קרקעי בין ההורים
להרגיש אי נוחות בכל פעם שרכילות מתערבלת באוויר
לשים לב לעצבות של אדם שרק הכרת
להירתע מיחס חסר סבלנות
יש זמנים שלא מתחשק בהם כלום.
זמנים בהם רשימת המשימות שלנו קיימת,
כתובה ונוכחת,
מרחפת בראשנו
מטרידה מנוחתנו
אבל אין לנו כוחות מוטיבציה לעשות משהו לגביה
האם אפשר להתרחב מתוך כאב?
השאלה הזו עלתה באחד המפגשים השבוע בקליניקה ברגע של התרגשות וצער.